פסק-דין בתיק ב"ל 22658-10-13

1.         בפני ערעור לפי סעיף 123 ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 21.8.13, שקבעה כי למערער 75% נכות רפואית החל מיום 1.9.11  (להלן - הועדה).

2.      ההליכים עד כה:

          א.      המשיב  נפגע בתאונת דרכים ביום 2.8.05, והתאונה הוכרה כפגיעה בעבודה. הפגיעה שהוכרה היתה "פגיעת ראש".

          ב.      ביום 1.4.08 קבעה ועדה רפואית (דרג ראשון) כי למשיב  20% נכות בתחום הנוירולוגי וכי יש להפעיל בעניינו תקנה 15 ברבע, כך שנכותו הכוללת הועמדה על 25% החל מיום 1.4.06.

          ג.       על החלטה זו הגיש המשיב ערר, בין היתר בטענה כי יש להכיר במחלת הטרשת הנפוצה ממנה הוא סובל כקשורה סיבתית לפגיעה שהוכרה. לבסוף, ולאחר הליך משפטי, חזר בו המשיב מעררו, והחלטת הועדה מדרג ראשון מיום 1.4.08 נותרה על כנה.

          ד.      ביום 1.9.11 החליט רופא המוסד להעמיד את המשיב לבדיקה מחדש, בהתאם להוראות תקנה 37 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן - תקנות נכות מעבודה).

          ה.      ועדה רפואית (דרג ראשון) מיום 22.1.12 קבעה כי בעקבות הפגיעה נותרו למשיב  10% נכות בשל כאבי ראש, וכי הנכות הנוירולוגית ממנה סובל המשיב נובעת ממחלת הטרשת הנפוצה שאינה קשורה סיבתית לפגיעה שהוכרה.

          ו.       על החלטה זו הגיש המשיב ערר בעקבותיו נבדק על-ידי ועדה רפואית לעררים. בישיבותיה הראשונה והשניה קבעה הוועדה לעררים כי נכותו הכוללת של המערער היא בשיעור 60% וכי על-פי הספרות המקצועית לא ניתן לשלול קשר בין האירוע שהוכר לבין התפרצות מחלת הטרשת הנפוצה ולכן קבעה (בישיבתה מיום 25.7.12), כי אבחנתה היא "חבלת ראש עם התפתחות מחלת טרשת נפוצה", וכי יש לקבוע נכות בשיעור 60% לפי פריט ליקוי 29(3)(א) החל מיום 1.9.11 .

                   לאחר שנועצה בוועדת הרשות לענין תקנה 15 סיכמה הוועדה ביום 29.10.12 כי " עפ"י פסיקת בית הדין הארצי אין הוועדה רשאית להעלות הנכות מעבר למה שנקבעה לפני תקנה 37. לאור האמור לעיל קובעת הוועדה שאין הטבה".

          ז.       על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית הדין שהתברר במסגרת תיק בל 55401-02-13. בהליך זה נרשם מפי ב"כ המשיב בדיון כי לא מצא פסיקה המגבילה את הוועדה הרפואית מלהעלות נכותו של נבדק שזומן לבדיקה לפי תקנה 37 לתקנות נכות מעבודה. לאור האמור ניתן פסק-דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, ואם זו תמצא כי מצבו אכן הוחמר "תתכבד ותעשה זאת על-פי הנתונים שבידיה" (להלן - פסק-הדין).

          ח.      בעקבות פסק-הדין התכנסה הוועדה בשנית וזאת ביום 21.8.13 וקבעה כי למערער 60% נכות לפי פריט ליקוי 29(3)(א) החל מיום 1.9.11 וכי יש להגדיל את נכותו ברבע בהתאם להמלצת ועדת הרשות לעניין תקנה 15 מיום 16.8.12, כך ששיעור הנכות הכולל הוא 75% החל מיום 1.9.11.

3.      נימוקי הערעור:

          א.      הוועדה חרגה מסמכותה עת קבעה נכות בשיעור גבוה יותר מזה שנקבע טרם הבדיקה מחדש, וזאת בניגוד להוראות תקנה 37 לתקנות הנכות מעבודה.

          ב.      הוועדה לא נימקה החלטתה באופן ראוי, ולא היתה רשאית לקבוע נכות על דרך הספק.

4.      מנגד, טוען המשיב כי קביעת הוועדה עולה בקנה אחד עם הסכמתו המפורשת של ב"כ המשיב כפי שבאה לידי ביטוי בפסק-הדין, וכי לא ניתן לחזור מהסכמה זו. עוד נטען כי הוועדה נימקה החלטתה, אותה יש לקרוא יחד עם קביעותיה מהישיבות טרם פסק-הדין.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

5.      לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי, כי יש לקבל את הערעור בחלקו,  וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

6.      תקנה 37, שכותרתה "דיון מחדש לפי בקשת רופא מוסמך", מורה כך:

                   " עברו ששה חודשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת נכותו של נפגע, אף אם נקבעה לתקופה קצובה, רשאי רופא מוסמך לבקש קביעה מחדש של דרגת הנכות והוראות תקנות אלה יחולו, בשינויים אשר העניין מחייבם".